מעשה בשתי קבוצות.

קבוצה א'—נקרא לה אריאל—הגיעה לטורניר אירופאי חשוב שבו כמעט כל משחק קובע. לפני הטורניר הסתמן שהיא נחותה פיזית מרוב היריבות שלה, אבל כבר מהמשחק הראשון אריאל הפתיעה ביכולת שלה להתמודד מול שחקנים אתלטיים וגבוהים יותר ללא רגשי נחיתות:

* כבר בשלב מוקדם יחסית היא פגשה קבוצה חזקה עם מסורת, כזו שברוב הפעמים היא מפסידה לה, אבל נתנה מחצית ראשונה מהסרטים, פתחה פער של שלושים נקודות ולא הסתכלה יותר אחורה.

* ברבע הגמר היא פגשה קבוצה מפחידה, שכבר עשור לא הפסידה במעמד הזה. אבל היא שוב פתחה פער גדול כבר במחצית הראשונה ולא נבהלה גם כשהיריבה הראתה סימני חזרה למשחק, והראתה הרבה קור רוח בדרך לניצחון בעשרים הפרש.

* בחצי הגמר אריאל פירקה את (או כמו ששמעון היה אומר ניגבה את הפרקט עם?) הקבוצה המוכשרת ביותר באירופה, הספקית מספר אחת של שחקני נבא, במשחק שלא היה צמוד לרגע.

* בגמר היא פגשה עוד קבוצה עם מסורת כדורסל אדירה שלא הפסידה אף משחק בטורניר לפני כן. שוב פתיחה חזקה ויתרון מבטיח לאריאל במחצית. היריבה מייצרת ריצה וכמעט משווה בפתיחת המחצית השנייה, אבל אריאל לא נלחצה, קלעה זריקות מכריעות וגמרה את המשחק הרבה לפני שריקת הסיום בדרך למדליית זהב היסטורית והיסטרית.

אז מה תגידו על אריאל? איזו קבוצה! ווינרית מארץ הווינריות. והשחקנים? גם הם ווינרים אחד אחד. רובם כאמור נחותים פיזית, אבל איזו מלחמה! איזה משחק קבוצתי! איזה קור רוח ברגעים המכריעים! איזו מנטאליות של ברזל! כמה ווינר-שוטס! ואיזו כמות של סימני קריאה!!!

קבוצה ב'—נקרא לה דניאל—הגיעה לטורניר אירופאי חשוב שבו כמעט כל משחק קובע. לפני הטורניר הסתמן שהיא נחותה פיזית מרוב היריבות שלה, אבל כבר מהמשחק הראשון היא הפתיעה ביכולת שלה להתמודד מול שחקנים אתלטיים וגבוהים יותר ללא רגשי נחיתות:

* במשחק הפתיחה היא הראתה עליונות על נבחרת מוכחת עם כוכב סקורר, שחקן נבא עתידי, ובמחצית כבר הובילה בכמעט 20 נקודות. אבל במחצית השנייה היריבה מצליחה לנגוס לאט לאט בהפרש, לכפות הארכה, ולבסוף גם לנצח בנקודה.

* במשחק השני עוד קבוצה טובה. משחק צמוד ודניאל מצליחה לעלות ליתרון שתי נקודות ממש לפני הסיום. אבל שלשת קלאץ' של היריבה בשנייה האחרונה של המשחק מראה לה את הדרך להפסד שני בטורניר.

* במשחק השלישי דניאל פוגשת את אחת הקבוצות הטובות בטורניר ובאירופה, שגם בה שחקני נבא עתידיים. אבל דניאל עם שלושה רבעים למופת פותחת בתחילת הרבע האחרון יתרון של 15 נקודות ונראית בדרך לניצחון גדול שיבטיח העפלה לשלב הבא. אבל שוב היריבה מקזזת לאט לאט את היתרון וכופה הארכה שבסופה הפסד שלישי בטורניר לדניאל.

* משחק רביעי והפיאסקו נמשך. שוב היריבה היא קבוצת עילית עם מסורת של עליונות. דניאל שוב משחקת טוב ומובילה ברוב המחצית השנייה. המשחק צמוד עד לדקות האחרונות, אבל אז היריבה שוב עם מהלכים טובים יותר ודניאל עם הפסד דחוק נוסף.

* משחק חמישי שם את החותמת על טורניר עגום וכושל. שוב משחק נגד אחד האריות האירופאים, שוב משחק צמוד לכל אורכו, ושוב הפסד משלשת ניצחון של היריבה בשניית הסיום.

אז מה תגידו על דניאל? איזו קבוצה! לוזרית מארץ הלוזריות. בכל משחק היא מוצאת דרך להפסיד, בדרך כלל בשנייה האחרונה או בהארכה ואחרי שכבר הובילה בהפרשים מבטיחים. והשחקנים? גם הם לוזרים אחד אחד. ברגעים המכריעים קופאות להם הידיים (או הזוג שם למטה). הם מאבדים את הראש, המכנסיים והכדור ומראים מנטאליות שבירה, כזו שבלי ספק מסמלת את כל חוליי הספורט במדינה שאותה הם מייצגים.

אוקיי, אז מי הן שתי הקבוצות הללו?

את הראשונה, אריאל, בוודאי כבר זיהיתם. מדובר כמובן בנבחרת העתודה הנהדרת של המאמן אריאל בית הלחמי, שזכתה רק עכשיו באליפות אירופה. השחקנים המובילים הם עכשיו כבר שמות מוכרים, ולא רק לעכברי הכדורסל: יובל זוסמן, מייקל בריסקר, גיל בני, מירון רוינה, מיכאל מושקוביץ, וכמובן גם אבדיה הצעיר.

אבל מה עם הקבוצה השנייה?

מי זאת הלוזרית הזו עם המנטאליות הפריכה והשחקנים שעושים פיפי במכנסיים ברגעים המכריעים?

ובכן, הפתעה!

מדובר בנבחרת הנוער שאימן דניאל (דני) גוט רק לפני שנה וחצי באליפות אירופה בטורקיה, אליפות שהסתיימה עם מקום 15 מתוך 16 וירידה מאכזבת לדרג ב' האירופאי.

ומי היו השחקנים המובילים של הנבחרת ההיא, אלו שקיבלו את מירב הדקות וקלעו את מרבית הנקודות?

זוסמן, בריסקר, בני, רוינה, ומושקוביץ, כשאת הדקות של אבדיה קיבל אז יונתן רבינוביץ', שלא זכה להיות חלק מהנבחרת הנוכחית. זוסמן ומושקוביץ נתנו טורניר לא רע, אבל שניהם לא פגעו מהשלוש. בריסקר? יותר נזק מתועלת. כפה את עצמו על המשחק, איבד יותר משמסר, וקלע באחוזים מזעזעים מכל הטווחים (23% משלוש). בני? רק טיפה טוב יותר, וגם הוא קלע באיזור ה-30% מהשדה. היחיד שקלע לא רע מבחוץ, כולל בדקות האחרונות, היה בכלל יונתן רבינוביץ' הנשכח.

ועוד כמה פרטים פיקנטיים על שני הטורנירים:

* קרואטיה, זו שרק לפני יומיים ניצחנו בגמר, הייתה זו שפגשנו ביום החמישי של האליפות הקודמת, הנבחרת שקלעה שלשת ניצחון בשנייה האחרונה והורידה אותנו לדרג ב'.

* המשחק הראשון בטורניר הנוכחי היה מול גרמניה המארחת והסתיים עם… שלשת ניצחון לגרמנים בשנייה האחרונה. אבל בניגוד לטורניר הקודם, ישראל ידעה להתאושש במהירות ומכאן והלאה לא הסתכלה יותר לאחור ולא נתנה לאף נבחרת סיכוי להגיע אפילו למשחק צמוד.

אוקיי, אז מה קורה פה? אלה ווינרים או לוזרים? אולי תחליט כבר!

אז זהו, ששני הטורנירים הללו של מי שהיא בעצם אותה הנבחרת (ואפילו לא ממש בשינוי אדרת) מעידים בעיני יותר מכל עלינו ועל הצורך הדי כפייתי שלנו לקטלג שחקנים וקבוצות לווינרים או לוזרים; גיבורים או פחדנים; גברים או ילדים. דיונים בסגנון הזה מופיעים חדשות לבקרים בהתנצחויות על הגדולה העכשוית או ההיסטורית של ג'ורדן, לברון, קרי, רג'י מילר, קארל מלון, פטריק יואינג, וגם, להבדיל, מיקי ברקוביץ' או יותם הלפרין. וגם בדיונים על קבוצות כמו הסלטיקס, הקליפרס, מכבי תל-אביב והפועל תל-אביב.

אבל האמת, מה לעשות, נמצאת בדרך כלל איפה שהוא שם באמצע והיא הרבה פחות דרמטית ומקוטבת מהסיפור שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו. שחקני נבא למשל, כמו שמנחם אוהב לפעמים להזכיר לנו, הם בסופו של דבר כולם ווינרים גדולים. הרי הם ניצחו את הסיכויים והגיעו לליגה שיש בה פחות מ-400 מקומות עבודה אבל מיליוני ילדים חולמים לשחק בה. הסטטיסטיקה מלמדת שרק שלושה מתוך 10,000 נערים שמשחקים כדורסל בשנתם האחרונה בקבוצת התיכון שלהם (כלומר אלו שיש להם לפחות מידה מסויימת של כישרון ושהשקיעו כבר הרבה שעות בחלום) יגיעו בסופו של דבר ל-נבא.

במידה רבה, ניתן לומר את זה גם על כל האחרים שמשחקים כדורסל מקצועני, עובדים ימים כלילות כדי להתמקצע ולהשתפר, ומחזיקים בסט כישורים יוצא דופן ולרוב גם במנטאליות ויכולת להשקיע ולעבוד קשה שרק מתי מעט יכולים להתגאות בהן.

גם קבוצות הן לא פשוט "ווינריות" או "לוזריות". שיקאגו היו ווינרים בשנות ה-90 ומאז שקעו לתחתית ולא הצליחו להתרומם מעל הבינוניות. הווריירס היו לוזרים במשך עשורים, עד שפתאום בתוך כמה שנים הפכו לווינרים הגדולים של הליגה הזו.

ומעבר לזה, כל שחקן שמקוטלג כ"ווינר" חווה על פני קריירה ארוכה גם המון אכזבות ורגעים שבהם הוא לא תפקד היטב במשחקים מכריעים. וההיפך כמובן גם הוא נכון. ל"לוזרים" הגדולים היו גם הרבה משחקים גדולים ומהלכים מכריעים בדקות האחרונות של משחקים חשובים. ברמות הללו מעורבות גם כמויות גדולות של מזל והרבה פעמים יש לנו נטייה לזכור רגעים בולטים ולהדחיק אחרים בהתאם לסיפור שבנינו לעצמינו על שחקן מסויים ("לברון לוזר כי הפסיד כל כך הרבה גמרים"; "לברון ווינר כי ניצח את גולדן סטייט הגדולה").

ואסיים ברשותכם עם ציטוט מגיא הרשע, שלרוב אני נהנה מאוד מהתובנות שלו (וגם מהעובדה שהרבה מהן מגובות בסטטיסטיקה, בדיקה קפדנית, והרבה שכל ישר):

"אני לא מאמין במושגים "ווינר" ו-"לוזר". אני מאמין בעבודה קשה, התמדה, וביטחון עצמי. כל אלו דברים הניתנים ללמידה. כאשר שחקן משחק במסגרת ש"מלמדת אותו" לנצח, אז את השיעור הוא לוקח אתו גם קדימה בקריירה שלו."